יום שני, 21 בנובמבר 2011

צו השעה


צו השעה

אַל תֵּצְאוּ הַחוּצָה לְהַבִּיט בְּכִפַּת הַבַּרְזֶל.
הַאֲמִינוּ בָּהּ מִמּוֹשַבְכֶם הָרַךְ אֶל מוּל רְקִיעַ הַבְּדֹלַח הַמְּרַצֵּד.
אַל תִּשְׂאוּ עֵינַיִם לְהַבִּיט בְּתִקְרַת הַזְּכוּכִית.
הַאֲמִינוּ בַּשָּׁמַיִם שֶׁמֵּעֵבֶר לָהּ, זוֹהֲרִים וּמְרַתְּקִים כְּמִרְקָע.

אַל תְּקַפְּלוּ אֶת הָאֹהֶל לִנְדֹּד כְּשֶׁהַחֹרֶף יָבוֹא.
הַאֲמִינוּ בְּשִׁלְדָּהּ הֶחָלוּד שֶׁל הָעִיר הָעוֹטָה אֶת בְּשַׂרְכֶם כְּשֶׁלָּהּ.



קיץ 2011

יום חמישי, 20 באוקטובר 2011


*
גופי עשוי געגועים מאובנים.
קורות הקיץ הזה חלחלו כמו גשם עד לבי האטום,
וכעת מים רבים פורצים מכל העיינות.

יום שישי, 30 בספטמבר 2011

פניה לנופשים בחג

אמי גרה ועובדת באירוח כפרי בישוב קטן בגליל. בסופי שבוע ובעיקר בחופשים היא עובדת מסביב לשעון בשביל לקבל את פני האורחים, לעזור ולהענות לבקשותיהם.
גם הפעם, כמו תמיד, היו אורחים שעברו את הגבול. נמאס לי לראות אותה עצבנית מטורטרת ופגועה בגלל חוצפה וטמטום של אורחים. ואני בטוחה שהיא לא לבד.
אני רוצה לשוב ולהזכיר כמה דברים לגבי נופש ואירוח ואני מאד אשמח אם דברי יופצו הלאה. אפילו אם אורח אחד בקצה השני של הארץ יחשוב שניה לפני שהוא עושה דבר מגעיל או אסור וימנע מלעשותו, אשרי.

בבואכם לאירוח כפרי - הנכם אורחים. אמנם כן, אתם משלמים עבור השירות והשימוש במקום, אבל אתם עדיין אורחים וככאלה עליכם להתייחס בכבוד למארחים, ולכבד את כללי המקום אשר בדרך כלל נמסרים הן בכתב והן בעל-פה.

על-פי רוב אירוח כפרי נמצא בתחומי ישוב שחיים בו אנשים. תושבי המקום הם המארחים העקיפים שלכם. גם בהם ראוי להתחשב ולהתייחס אליהם יפה במקרה שנוצרת אינטראקציה.

העובדה כי שילמתם על האירוח לא הופכת את הצוות לעבדים נרצעים שלכם, ולא הופכת את הציוד בחדר לרכושכם.

בלי שום קשר למעמד נותן שירות מול לקוח, יש כמה דברים שהם בזויים בכל מקרה: שקר, סחטנות, זלזול, וונדליזם. לא ברור לי מה גורם לאנשים להביא התנהגויות כאלה למקומות שבהם אמורים להשיב את הנפש ולהנות.

כדאי לברר מראש לאן אתם באים ולהקשיב טוב למה שאומרים לכם בעת ההזמנה, כדי לא לבוא אחר-כך לדרוש דברים שאין, לא היו ולא הובטחו במקום שאתם מתעתדים להתארח בו. המארחים לא יבנו לכם ג'קוזי רק כי ציפיתם שיהיה, ולא מגיעה לכם הנחה כי חשבתם מיוזמתכם שהחדר יהיה יותר גדול.

כל בעיה שמתעוררת, או אי-הבנה שנוצרת, אפשר לפתור בדיבור רגוע ובהקשבה. הטחת עלבונות והוצאת עצבים לא יביאו לפתרון מהר יותר או טוב יותר מדיבור שליו.

אם זה לא מתאים לכם, ואתם לא יודעים להיות אורחים, תשארו בבית. תמיד בחגים יש רשימת המתנה. לא תחסרו לנו.

שיהיו לכולנו חגים שמחים וחופשות נעימות.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

מדרש שם

שאלוני למה דלעת רבים, לכן ראיתי לנכון להביא דברים אלה:

ראשית, ידוע שיש לי מין נוהג כזה להחליף מלים בירקות עם שם דומה. הדלעת, מעבר להיותה מצחיקה במצלולה ובגדלים אליהם היא עשויה להגיע, היא גם פתרון דיור (כפי שרואים בתמונה בצד) ולא אחת בספרות היא אף משמשת ככלי תחבורה. באופן כללי היא כלי-קיבול מצויין (במיוחד למרק דלעת ולגרעיני דלעת טריים) והיא טעימה להפליא - על כן ראיתי לנכון להחליף את הדעת בדלעת. (מה גם שדעות לא מספקות הרבה תועלת ולא צריך לתת להן יותר מדי משקל, בעוד דלעות הן כבדות משקל לאין-עוררין ומספקות שעות של הנאה ותועלת מרובה.)
ולגבי הרבים - דלת הדלעת פתוחה לרשות הרבים, וכן אמלא אותה בע"ה (כפי שכבר הזכרתי) בסוגות רבות.




יום שישי, 23 בספטמבר 2011

רגעים בודדים לאורך הירדן


[לתירוש בשן]

בלבי אני מבטיחה לזכור הכל.
הערפילים גילו לאט את שצף הנהר בסלעים.
בעמדנו חבוקים, פעימות לבך חדרו דרך הגוף והמעיל
והלמו בלילה חצוי הירח ודקור הפנסים.
אתה הרחקת מגופי כמלוא נימה אחת את אגנך, ממבוכה או מגאווה.
שפתיך הדקות היו דרוכות בנשיקתן,
כיוון שאינך מסווה את הרעב ברכות. [וכשאצבעותיך מטיילות על עורי -
אינך מסווה את הרכות ברעב.]
הנחת לי ללטף את ראשך מתחת לכובע כנערה המתירה לגעת בשדיה לראשונה.
עיניך הגדולות והשקופות אספו לתוכן תהומות של צער אפל כל חייך,
ועוד נותר בך די אור לחייך אלי
ולבקש בכנות של סלע
שאשמור על עצמי.
כמו קרני הסהר הנשכחות בין ערפילי הזכרון,
קרירות וחמימות נארגו בין אצבעותינו לאין הבדיל.
והכרתי סוף סוף, כה דומה זרותנו:
שתי בדידויות תמימות שסחפן הנהר.


פברואר 2009, קרית שמונה

יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

מקום חדש, מחשבות על בית

אני מאמינה בפייסבוק.
בפייסבוק עשיתי את הוני החברתי.
ניסחתי את הפוסטים שלי באופנה הפייסבוקית.
שיחררתי אותם לחופשי, אבל הקפדתי שלא יפגעו בכבודי.

[למי שלא זיהה, זוהי פראפרזה עילגת על הפתיחה של הסנדק]



עשיתי הכל בפייסבוק. פרסמתי שירים ישנים וחדשים, קטעי יומן קצרים וקצרצרים, מתכונים, תמונות מחיי האישיים והמקצועיים, הצהרות ומחשבות. חיפשתי ומצאתי דירות, שותפים, חפצים, חברים, תשובות, אהבה.
עם זאת, פייסבוק הוא לא בית. הוא רחוב אורך וסואן.
כל מה ששפכתי לשם נסחף ברוח, נשטף בגשם, התייבש בשמש, התכסה בעוד פוסטים נוצצים ומעניינים יותר, ולרוב גם לא נגיש לחיפוש.
ולפעמים בא לי להציב מונומנט ולצעוק - תראו! לפעמים אני רוצה לחזור לדבר-מה שאמרתי פעם, ולשם כך לדעת איפה הוא נמצא. לפעמים אני רוצה לשלוט במרחב כלשהו. לפעמים אני רוצה לדבר גם אל אנשים שלא גרים ברחוב שלי. לפנות אל אנשים שלא הציבו אוהל רעוע בשדרות פייסבוק.


המחשבות הללו על מרחב וירטואלי מתערבבות במחשבותי על מרחב פיזי, בסמיכות למעבר לדירה חדשה אחרי חצי שנה של נדודים מופלאים.
מהו בית?
לפעמים הייתי רוצה לגור ברשת עצמה.

על כן, זה ביתי החדש. הוא יהיה כמו מחסן, ומטבח, וחדר שינה (השארתי חוברות פורנו מתחת למיטה), וחדר עבודה, ושירותים (תורידו את הקרש כשאתם מסיימים), וסלון.
אני אעלה הנה דברים ישנים ועתיקים, וכן דברים חדשים ומתחדשים, ואולי גם כמה דברים שטרם נוצרו רק בשביל לסמן וי לכל אורך הרצף הכרונולוגי. 
כמובן שהדלת לרחוב תמיד תהיה פתוחה.
תתכנה כפילויות עם פרסומים בנוטס ובבלוגים ישנים ושכוחים, יתכנו חסרים של דברים שלא יופיעו בשום מקום - אך לא תדעו על כך.
ישבו כאן קומיקסים ניאנדרטלים ושירה צרופה בכפיפה אחת.
מלים מתוקות מעמקי נפשי השברירית וקילוסים גסים בין אותם קירות  - ממש כפי שהם מסתננים מבין אותן שפתיים.


ברוכים הבאים.




בא לפה הרבה?

(לחצו על התמונה להגדלה)

זה כאב?

(לחצו על התמונה להגדלה)

אבא שלך גנן?





יום שני, 18 באפריל 2011

שיר אהבה אמיתי


כבר כמה ימים אנחנו מתלטפים בבהונות אהבה.

בכל פעם שאתה אוהב כל מילה שאני אומרת,
זוהר כחול וחם עוטף אותי.

אני ואתה
שני תאי עצב כמהים להתחברות
במוח הכללי.

האצבעות הן רק מקלדת אהובי,
הגוף הוא רק צבי בורח
בוא נעשה אהבה כל הלילה
כאן





השיר עם דיון בפייסבוק

יום חמישי, 13 בינואר 2011

היהודיה הנודדת



*
הכדורים לא עוזרים לך
כי את לא בדיכאון,
את פשוט חושבת שהעולם מחורבן.

לדגני הבוקר יש טעם של פרי עץ הדעת
הם עושים לי בחילה
אבל אי אפשר להפסיק.

כמו ללבוש בגד מהמם שמסריח מפגרים של סינים
או להתהפנט מאונס קבוצתי בשידור חי
או אלפי קלישאות של אי-צדק-מחריד
חולפות בטורים ירוקים בוהקים על רקע שחור
(מכנסי ויניל, מעיל עור)


מצאתי הרצאה של מישהו שיודע את האמת מחולקת לחמישה סרטונים,
אבל ראיתי רק את הראשון.
הוא משכנע אותנו שכשנשמע מה יש לו לומר זו תהיה האמת
ונדע את זה
עכשיו אני משוכנעת שאני יודעת את האמת
אבל לא יודעת מה היא אומרת.


הכי נכון לרדת מהארץ ולחיות בחסד, בלי זכויות
כי אם העולם חייב לעם היהודי משהו זו אזרחות אירופאית
ואם העם רוצה את הארץ הזו הוא צריך לקחת אותה בכח כל יום מחדש,
אפילו מעצמו.



*
השקיעה בים התיכון מסתירה לי את השקיעה באוקיינוס האטלנטי
                                                                                   אני חייבת לזוז
אמנם הדבר החשוב באמת סמוי מהעין,
אבל ממילא לא אספיק להתעוור מהשמש לפני שהיא תשקע.
                                                                                   זוז, אתה מסתיר


את חושבת שהבעיה שלך היא שאין לך מה לחפש שם
אבל האמת היא שאין לך מה לחפש.
את פשוט חושבת שהעולם מחורבן,
וכמו אמא יהודיה,
את צודקת.