אני מאמינה בפייסבוק.
בפייסבוק עשיתי את הוני החברתי.
ניסחתי את הפוסטים שלי באופנה הפייסבוקית.
שיחררתי אותם לחופשי, אבל הקפדתי שלא יפגעו בכבודי.
[למי שלא זיהה, זוהי פראפרזה עילגת על הפתיחה של הסנדק]
עשיתי הכל בפייסבוק. פרסמתי שירים ישנים וחדשים, קטעי יומן קצרים וקצרצרים, מתכונים, תמונות מחיי האישיים והמקצועיים, הצהרות ומחשבות. חיפשתי ומצאתי דירות, שותפים, חפצים, חברים, תשובות, אהבה.
עם זאת, פייסבוק הוא לא בית. הוא רחוב אורך וסואן.
כל מה ששפכתי לשם נסחף ברוח, נשטף בגשם, התייבש בשמש, התכסה בעוד פוסטים נוצצים ומעניינים יותר, ולרוב גם לא נגיש לחיפוש.
ולפעמים בא לי להציב מונומנט ולצעוק - תראו! לפעמים אני רוצה לחזור לדבר-מה שאמרתי פעם, ולשם כך לדעת איפה הוא נמצא. לפעמים אני רוצה לשלוט במרחב כלשהו. לפעמים אני רוצה לדבר גם אל אנשים שלא גרים ברחוב שלי. לפנות אל אנשים שלא הציבו אוהל רעוע בשדרות פייסבוק.
המחשבות הללו על מרחב וירטואלי מתערבבות במחשבותי על מרחב פיזי, בסמיכות למעבר לדירה חדשה אחרי חצי שנה של נדודים מופלאים.
מהו בית?
לפעמים הייתי רוצה לגור ברשת עצמה.
על כן, זה ביתי החדש. הוא יהיה כמו מחסן, ומטבח, וחדר שינה (השארתי חוברות פורנו מתחת למיטה), וחדר עבודה, ושירותים (תורידו את הקרש כשאתם מסיימים), וסלון.
אני אעלה הנה דברים ישנים ועתיקים, וכן דברים חדשים ומתחדשים, ואולי גם כמה דברים שטרם נוצרו רק בשביל לסמן וי לכל אורך הרצף הכרונולוגי.
כמובן שהדלת לרחוב תמיד תהיה פתוחה.
תתכנה כפילויות עם פרסומים בנוטס ובבלוגים ישנים ושכוחים, יתכנו חסרים של דברים שלא יופיעו בשום מקום - אך לא תדעו על כך.
ישבו כאן קומיקסים ניאנדרטלים ושירה צרופה בכפיפה אחת.
מלים מתוקות מעמקי נפשי השברירית וקילוסים גסים בין אותם קירות - ממש כפי שהם מסתננים מבין אותן שפתיים.
ברוכים הבאים.
