יום שישי, 23 בספטמבר 2011

רגעים בודדים לאורך הירדן


[לתירוש בשן]

בלבי אני מבטיחה לזכור הכל.
הערפילים גילו לאט את שצף הנהר בסלעים.
בעמדנו חבוקים, פעימות לבך חדרו דרך הגוף והמעיל
והלמו בלילה חצוי הירח ודקור הפנסים.
אתה הרחקת מגופי כמלוא נימה אחת את אגנך, ממבוכה או מגאווה.
שפתיך הדקות היו דרוכות בנשיקתן,
כיוון שאינך מסווה את הרעב ברכות. [וכשאצבעותיך מטיילות על עורי -
אינך מסווה את הרכות ברעב.]
הנחת לי ללטף את ראשך מתחת לכובע כנערה המתירה לגעת בשדיה לראשונה.
עיניך הגדולות והשקופות אספו לתוכן תהומות של צער אפל כל חייך,
ועוד נותר בך די אור לחייך אלי
ולבקש בכנות של סלע
שאשמור על עצמי.
כמו קרני הסהר הנשכחות בין ערפילי הזכרון,
קרירות וחמימות נארגו בין אצבעותינו לאין הבדיל.
והכרתי סוף סוף, כה דומה זרותנו:
שתי בדידויות תמימות שסחפן הנהר.


פברואר 2009, קרית שמונה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה